למחלקת המטולוגיה הגעתי כזכור עם דלקת גרון חריפה ועם בלוטות נפוחות כל כך שצווארי נראה כאחוז בין שני נחשי קוברה המשתרגים מעלה. הנפיחות תרד והגרון יפסיק לכאוב, הבטיחו הרופאים, ביחד עם הכימותרפיה. הגרון אכן נרגע קצת, אם כי הקול שלי עוד לא חזר לקדמותו והנפיחות אכן ירדה, אבל זה קרה לאט ומדי בוקר הייתי בולעת רוק כדי לבדוק את מצב הכאב.
בשבוע השלישי לאישפוז, בשבוע השני לאחר הכימותרפיה, ביחד עם החום שליווה אותי לאורך כל השבוע, המצב לא נראה טוב.
אחת הסיבות בגינן 'שמחתי' במחלתי הייתה ההנחה (המוטעית) שבלוקמיה אין גידולים. המחשבה על גידול, מושַבַת תאים סרטניים שמתקיימת במקום כלשהו בגופי, המחשבה על גרורות ועל טיפול בהקרנות הפחידה אותי עד מוות. לחרדתי הכאבים והנפיחות בצוואר לא פסקו. הסיטי לא העלה ממצא חד משמעי ובביקור הרופאים בבוקר יום שני עולות המילים "תאים סרטניים" ו"ביופסיה". אני מתקשרת מבוהלת ליוסי. יוסי הוא המדקר שלי כבר שנים. האמת היא, שהמילה מדקר עושה לו עוול, כי מעבר להיותו מדקר הוא מלא באהבה, בנתינה, בשלווה שלא תיאמן וביכולת לטפל הרבה מעבר לכלים הרגילים של דיקור.
ובעיקר- הוא אדם נדיר. מרגע שהתאשפזתי הוא בקשר צמוד איתי בבית החולים. כשהמילים המאיימות הללו עולות אני יודעת שאין אדם בעולם שיכול לעזור יותר ממנו. והוא מגיע. מרגע שהמילים הוזכרו הוא מגיע מדי לילה, מעסה את גבי בשמן מיוחד ומזכיר לי לנשום, מעסה את פני ולסיום מניח את ידיו את צווארי, על הבלוטה הנפוחה הסוררת וקוסם את קסמיו. אלו, אגב, הלילות היחידים בהם אני ישנה טוב לאחר לילות טרופים רבים. בבוקר למחרת, אינני יודעת איך להסביר את הפלא, אבל הנפיחות יורדת והכאב פוחת. יחד עם זאת, למרות הירידה בנפיחות ביום רביעי המצב עדיין מדאיג. אני נשלחת למומחה פה ולסת כדי לבדוק אם מדובר בנפיחות בגלל השיניים, ולאחר שזו נשללה, הוא ממליץ על ביופסיה עם מחט דקה. הרופאים לא מתלהבים מביופסיה, בגלל סכנת הדימום, כיוון שאני טרומבוציטופנית- אבל הסכנה ממה שקורה בבלוטות במשך זמן ארוך כל כך מביא אותם להחלטה שזה מחויב המציאות. האחיות מודיעות לי שביום חמישי בבוקר אני יורדת לעשות ביופסיה- הן בלסת והן בצוואר. בליל רביעי אני מבוהלת. יוסי מגיע שוב, ועושה לי טיפול ארוך, שאחריו אני נרדמת כמו תינוקת. בבוקר יום חמישי אני מתעוררת ומרגישה את ההקלה המשמעותית. הכאב כמעט נעלם ובעיקר- הנפיחות ירדה!
אני ממתינה לרדת לביופסיה אבל אף אחד לא מגיע לקחת אותי וכשאני מבררת מסתבר שהייתה בעיה ולכן הביופסיה נדחית לצהריים. אני נושמת לרווחה וממתינה לביקור הרופאים. ד"ר קנלר ממשש את הבלוטה ומתרשם מירידת הנפיחות וכאשר שומע על הירידה בכאב מחליט לדחות את הביופסיה ליום ראשון. אבל אני כבר נרגעת ויודעת שחרב הביופסיה הוסרה מעל צווארי, תרתי משמע… יוסי מגיע באותו ערב לעוד טיפול וביום ראשון כבר אין זכר לסערה שהייתה. ניצלתי. ירידת הנפיחות הזו הייתה הסוד הקטן ששמרתי מהרופאים.
דילוג לתוכן
